איך אני יודעת מה יעניין אתכם לקרוא?

אם זה עושה לי לצחוק או להקיא אני יודעת שזה עושה את העבודה!

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי "חלב שנשפך", כתבתי כשכבר לא יכולתי יותר לשמור בבטן (טוב, זה היה בלוג על אמהות וילדים צורחים). אגרתי ואגרתי עד שזה התבשל טוב טוב ואז הייתי שופכת הכל למחשב. ואנשים אהבו את זה. אנשים שיתפו את זה. זה היה לפני עשר שנים כן? ולכל פוסט קצר היו לי 200 ומשהו קוראים...כל הזמן שאלתי את עצמי למה זה עובד. מה נוסחאת הקסם...ואז הבנתי כמה דברים:

הרגש

כמו תמיד, הרגש עולה לי במחשבה אחרון, אבל הוא הראשון שפועל. הבטן שלי מדברת! (ולא כי עברתי איזה 700 קיסריים) אני מושפעת מהמון דברים. טלויזיה, אמנות, ילדים, סרטים, חברים ומכל דבר כזה, נשארת לי חתיכה קטנה בראש. החתיכה הקטנה הזאת, איכשהוא מתחברת עם האחרות, ויחד הן יוצרות פסיפס אנושי מרתק (סתם, תנו להתסלבט) שעושה לי טריגרים. אני רוצה לבנות אתר? אני מקבלת השראה מכל מיני אתרים בעולם, חושבת שאני רוצה אותו הדבר, ובאיזה בוקר אני קמה, ופשוט יודעת שאני רוצה וידאו סטופ מושן עם אנימציה מצוירת מעליי (עוד מעט באתר). זה לא מחשבה בנויה, זה שילוב של טחינת שכל, ואינסטינקט.(אפשר להרגיש את זה פיזית, הבטן מתחילה לפרפר ואני קצת מתחילה להתעוור (:) וטיפה להתרגש. ולא, זה לא קורה כל חודש בתאריך ההוא...

המכנה המשותף

הנושא שאני כותבת עליו מהווה מכנה משותף לי ולקוראים שלי. בבלוג, "חלב שנשפך" כוולללםם היו אבות ואמהות מתוסכלים עם תינוקות שלא יורדים מהידיים. כווללם התעסקו עם שאלת החלב והגזים ושחיקת האני עצמי. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להתבכיין. זה היה קהל היעד...

אופי הדיבור, בלאט

אני כותבת כמו שאני מדברת. בלי מליציות יתר, בלי שטיקים. כן, אני גם מתחילה מהאמצע את הסיפור וזה מפתיע ומרענן ובעיקר מסקרן לשמוע עוד. אני לא עושה את זה בכוונה. בחיי. תשאלו את החברים שלי מה מאפיין אותי והם יגידו ”צ'יוואווה“! (A.K.A ב.פ) השיחה מתנהלת רוב הזמן אצלי בראש והפלט שיוצא החוצה, זה כבר אחרי שטחנתי את הנושא ומצאתי לו פתרון. אם אתם מחסידי וודי אלן, אתם בטח יודעים איך קרה שגמד ממושקף, מכוער ורזה כבש את המקצוע הכי נחשק בהוליווד: נו, ברור! הומור. ולא סתם הומור. הוא יודע לצחוק על עצמו והוא עושה את זה טוב. ואין כמו אנשים פתטיים כמונו שאוהבים לצחוק על אנשים (סליחה, על החיים), כדי לשלוח אותו שנה אחרי שנה אל האוסקר...ואם צחקתם פה, אז יש סיכוי טוב לתוכן שלכם!

לאן רוצים להגיע

כשאני כותבת הגיגים אני לא תמיד יודעת למה, ולאן אני אגיע עם זה.

אבל כשאני כותבת לעסקים, הדבר הראשון שאני עושה, זה לחשוב על הנתיב. מה אני רוצה להשיג עם הפוסט או הכתבה הזאת. תדמית, מכירה, מה!

בואו נקח את הפוסט הזה. המטרה שלי כאן, היא שתראו את האתר המהמם שהרמתי ותגידו לעצמיכם: "בוא'נה, הגליה הזאת יכולה להיות מעולה בקמפיין החדש שלי של ישראכרט!"

או משהו כמו: "הי, הגליה הזאת נראית תותחית תוכן בלי לחשוב ת'עצמה! זה עושה לי חשק להעביר את הפוסט הזה לכל מנהלי המרקטינג שאני מכיר!"

אז חשבתי מה אני יכולה לתרום מהניסיון העשיר שיש לי בכתיבה והוותק שרחב שיש לי ביריקה. ולאן הגעתי? בדיוק לכאן. למקום שבו אנחנו מרגישים את הבטן, מזדהים עם המכנה המשותף, מדברים בחפיפיות ואומרים לעצמינו "וואלה..." ו"הי, גם אני הרגשתי ככה!" כי ככל שנכתוב אמיתי (עדיף מתוך חוויות אמיתיות שחווינו) ככה נשיג את אמון הקורא.

עכשיו ראיתי וידאו של אראל מרגלית. הוא קצת מלכלך את הפה. והטון שלו לא מתנחמד. והוא קנה אותי. למה? כי זה מהבטן. כי כשנשבר רוצים לשבור את הכלים. לקלל. וזה בדיוק מה שאתם רוצים לעשות בתוכן שלכם. להשיג את הצביטה הזאת בלב, את הדקירה הזאת בבטן. אתם רוצים שהאדם שמולכם, ייכנס לעורכם ויחוש בדיוק את אותה התחושה שאתם הרגשתם, כשכתבתם על הכסף המוחשי הראשון שקיבלתם, או כשקרן השקעות השקיעה בסטארט-אפ שלכם... אתם רוצים להטביע חותם, לרגש, להיות נוכחים. כי זה העולם שלנו היום...

אני מזמינה אותך להתקשר אליי, כדי שאייעץ לך איך אפשר להפיק תוצאות עיסקיות מנימה אישית חודרת...