שמפנייה? אפשר להציע לך שמפנייה? הוא עפעף בעיניו ובחיוך כובש השאיר בידיי הרועדות כוס קרירה ומבעבעת. בלעתי את הרוק שלי ונזהרתי שלא למעוד על שובל השמלה השכורה שלבשתי. מבעד לחלון קומה ה-38 ניצנץ לו הגשר המפורסם באלפי אורות של מכוניות חולפות, כאילו כל אחת ואחת שולחת לי איחול מהבהב. גברים מפונפנים בטוקסידו עצרו לידי ובירכו אותי על ההצלחה הכבירה. הבחורות התלויות על ידם, עיפעפו לכיוון בעלי ופלירטטו את תכנית הגיבוי שלהן במידה והתרח שלידן יתפגר…
“מזל טוב ל-MYZE על האקזיט המפואר”, נשמע קולו של לארי פייג’ מהבמה כשזרקור בודד מאיר עליו. מזל טוב לנו המשקיעים ומזל טוב מיוחד לי, שראיתי את העתיד לבוא. אני מיליארדר…! הוא היה די מרוצה מעצמו וקפץ מעלה ומטה כמו קרפד בשמן רותח, כמו אריה ברגע הלכידה, כמו קארי ברדשואו שמזהה סייל מטורף על נעלי מנולו…
אני רוצה להזמין היום לבמה דווקא את אשתו של היזם, קבלו אותה, גליה יפרח!
פפוף!!! זיקוקי קונפטי התפוצצו על עמודי הבדולח בנצנוץ תהילה באולם הנשף המפואר. התשואות מהקהל הידהדו באזניי, “אני יודע בוודאות שבלעדיה, לא היינו כאן, לא היתה MYZE וכל הדבר הטוב הזה לא היה קורה לנו… היה זה Dumas שאמר: CHERCHEZ LA FAMME. רעיון מוצלח ככל שיהיה, לעד יקבל את הפוטנציאל האמיתי אם האשה שעומדת מאחוריו, עוזרת להניע אותו קדימה. גמישות, חברים. האשה היא המנוע, הכוח היצירתי, הפוליטיקאי מאחורי הקלעים. אבל מה אני מברבר. גליה? איפה היא? גליה? גליה יפרח?
יד קרירה דחפה אותי קדימה אל עבר הבמה. ואז עוד אחת ועוד אחת. אלפי ידיים הובילו אותי, מאות פיות לחשו לי כל הכבוד, עבודה מצוינת, נפלאה, ובלי לשים לב כבר הייתי על הבמה. לנשום, לנשום הזכרתי לעצמי. בחטף הבחנתי בבלונדה החנוטה מקודם, מוחאת כף בגבה מורמת וחצי גיחוך, מתכנתת בחשאי את האקזיט של עצמה אל אחד הגברים המליאנים שנמצאים ממש בהישג עורמתה…
כתינוק שעושה את עמידתו הראשונה נאבקתי שלא ליפול. נשענתי על הפודיום כדי לאזן את עצמי…
אאאוץ’! כאב חד מפלח את ידי כאש בשדה קוצים. אני פוקחת את העיניים רק כדי לנסות להבין מה אני עושה כאן, עם כוויה היסטרית מכיריים במטבח בבית שכור, בסן פרנסיסקו.
המציאות היכתה בי. זה מה שקרה כאן. הרי הכל קרה כל כך מהר. השקיעו בנו מטעם חממת MIND THE BRIDGE. סיימנו את ה-MBA, עזבנו את מדריד לאיטליה כדי לנוח שניה ולפתח את המוצר בראש נקי, ובום! בשניה שהגענו, הודעת ההשקעה הגיעה ונאלצנו לעבור שוב. לא פתחתנו מזוודה אחת אפילו (טוב, אחת פתחנו, הרי היינו צריכים להתקלח…) וכבר היינו על מטוס בדרך לסן פרנסיסקו, קליפורניה.
ברוכים הבאים לסן פרנסיסקו
אח, סן פרנסיסקו, עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. עיר בה כל אדם שני הוא סטארטאפיסט, כל יהודי מועמד לאקזיט פוטנציאלי או כל יהודי פוטנציאלי מועמד לאקזיט…
ברגע שהגענו, כמו מסילת רכבת שמתפצלת לשניים, פוצלנו באופן אורגני לשני מסלולים: בעלי, לעבודה מרגשת, מעניינת, ממריצה את החושים, מטריפה ואלוהים שישמור, כל כך מכלה את הזמן… ואני? למסגרת ללא תוכן. בוקר ללא מעש. לא קימה מוקדמת, לא התארגנות בדקה התשעים לא… כלום, למען האמת. זה יכול להשמע מאוד מפתה, אם לא היו באמתחתי שני זאטוטים ללא מסגרת גן ועם כובד ההתמודדות עם מעבר מספרד לארצות הברית, ועוד עם אחת בדרך שתוך שלושה חודשים תדע גם היא מעבר דירה מהו, ובנוסף לכל זה… ללא כסף לבזבוזים בכלל! (ניסיתם פעם ללכת לגינה עם הילדים דרך בית קפה בלי לקנות קפה ומאפה? זו היתה ההתעללות האמיתית)
אוקי זה נכון. אני בחרתי את זה. האקזיט זה החלום שלי. (איך זה שהנשים תמיד רוצות את הדבר הכי קשה להשגה?!?) החלום של בעלי הוא שהחברה תשגשג ותצליח. אז זה נכון שכל חיי מובלים על ידי המוטו: challenge is my life ואם אני לא הייתי כזאת, אין סיכוי שהייתי משחררת את כל החסכונות שלנו לקניית בית בישראל ולוקחת עוד הלוואה, כדי שבעלי יוכל להרים את המיזם שלו דרך ה-MBA במדריד, ושניה אחרי השנה וחצי האינטנסיביות האלו, עוברת לסן פרנסיסקו עם משפחה שלמה בעלת רצונות שונים על הגב (ויש לומר, גם בתוך הבטן). חבר אמר לי פעם שאין דבר כזה וודאות. הכל פלואידי ובתנועה ואף פעם לא חד משמעי. BOY WAS he right! אפילו השמחה על הבחירה של החממה להשקיע בנו היתה מעורבבת בעוד אי אילו רגשות שאלכוהוליסט מתקדם יכול לספר לכם עליהם (בבוקר שאחרי).
בכל מקרה, הדבר הנכון לעשות היה לפנות לבעלי את הדרך. ואיך עושים את זה? הופכים לאם חד-הורית? הלוואי. מהר מאוד מצאתי את עצמי בתפקיד האם, האב, הגננת, הסבא הסבתא והחברים. האכלתי סנאים עם הילדים בגינות ציבוריות ומכרתי להם את זה כסיור בגן חיות, אפיתי איתם עוגות ועוגיות, בכמות שיכולה להציל את ילדי אפריקה מרעב ועשיתי איתם קניות ארוכות בסופר בעטיפה של סיור קולינרי של ארוחת טעימות (ובלב התפללתי שיהיה תור ארוך בקופה כדי להתקרב אל שעת השינה שלהם כמה שאפשר…)
ועכשיו? אחרי שחזרנו וסופסוף השתקענו בארץ, נולדה השלישית, כולם נרגעו והכל שקע למקום המתאים, בעלי יוצא לגיוס השקעות בניו יורק של שלושה שבועות. שלושה שבועות של שיכרון חושים וטענה לאי שפיות. יש הרבה מילים מעניינות שאני יכולה להשתמש בהן כדי לתאר מצב בלתי אפשרי של אמא עם שני ילדים ותינוקת לבד, אבל נראה לי שאקח נשימה ארוכה אל תוך החומר האפור ואדמיין שאני שוחה בתוך בריכה מלאה בשטרות של מאה דולר.
נראה לכם שזה יעשה את העבודה?
